החלטה בתיק בש"פ 5573/13

1.        ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' הנשיא י' אלון) מיום 21.7.2013 בתיק מ"ת 28409-06-13 בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

כתב האישום

2.        נגד העורר ובן דודו, מאור תורג'מן (להלן: מאור, וביחד: הנאשמים), חיילים בשירות סדיר במועדים הרלבנטיים לכתב האישום, הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים.

           על-פי המתואר באישום הראשון, הנאשמים נהגו לערוך ניסויים בחומרים נפיצים ולהרכיב מטעני חבלה במחסן ביתו של מאור, עליהם למדו מתוך עיון בחומר אשר פורסם באינטרנט. הנאשמים תכננו למכור את המטענים שירכיבו לשם השגת רווח כספי. במהלך מאי 2013 מכרו הנאשמים ארבעה מטענים לסוכן סמוי שפעל מטעם יחידת ימל"מ של מצ"ח בסברם כי ייעשה בהם שימוש לשם פגיעה באחרים. כתב האישום מגולל מסכת עובדות שלמה של התקשרות הסוכן עם העורר, פגישות שנערכו ביניהם, מעורבות מפעילו של הסוכן הסמוי ושל סוכן ממשטרת ישראל וכן הכנות שערכו העורר ומאור ביחד. נוכח האמור, יוחסו לנאשמים עבירות של קשירת קשר לפשע (לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק)); ייצור וסחר בנשק (לפי סעיף 144(ב2) לחוק); חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(א)(4) לחוק). בנוסף, לעורר יוחסו עבירות של הובלת נשק (לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק); והסתייעות ברכב לביצוע פשע (לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961(להלן: פקודת התעבורה)).

           על-פי המתואר באישום השני, בליל ה-5.1.2013 - כחמישה חודשים לפני האירועים המתוארים באישום הראשון - הוביל העורר מטען חבלה שייצר והטמינו ברכבו של אדם עימו התקוטט מספר ימים קודם-לכן בנתיבות. העורר הפעיל את המטען ובעקבות כך נשמע רעש גדול של פיצוץ ונגרם נזק לרכב. נוכח האמור יוחסו לעורר עבירות של ייצור וסחר בנשק (לפי סעיף 144(ב2) לחוק); הובלת נשק (לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק); ניסיון להרוס נכס בחומר נפיץ (לפי סעיף 456 לחוק); והסתייעות ברכב לביצוע פשע (לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה).

הליכי המעצר עד כה

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר ומאור הוגשה בקשה למעצרם עד תום ההליכים. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לנאשמים. כמו כן, נטען כי קיימת עילת מעצר, שכן קיים חשש סביר שנאשמים יסכנו את בטחון הציבור, וכן כי קיימת לגביהם חזקת מסוכנות. בהחלטה מיום 26.6.2013 קבע בית משפט קמא (כב' השופט נ' אבו טהה), כי אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר. בית המשפט הורה על קבלת תסקיר כדי לבחון אם ניתן להשיג את תכלית המעצר בעניינם של הנאשמים באמצעות חלופת מעצר.

4.        בתסקיר המעצר שנערך בעניינו של העורר הומלץ על שחרורו לחלופת מעצר בבית דודו ודודתו בטבריה תוך התקנת איזוק אלקטרוני. חרף זאת, בהחלטה מיום 21.7.2013 הורה בית משפט קמא (כב' הנשיא י' אלון) על מעצרו (ומעצרו של מאור, אשר גם בעניינו התקבל תסקיר חיובי) עד תום ההליכים. בית המשפט קבע, כי המעשים המיוחסים לנאשמים הם מעשים מופלגים בחומרתם וחושפים מסוכנות שלא ניתן לאיין אותה במסגרת של חלופת מעצר. הודגש כי העורר, על פי המיוחס לו באישום השני, ביצע הלכה למעשה תכנית חיסול פרטית משלו באמצעות מטען שייצר כדי לנקום בבן חבורה יריבה. נקבע, כי תסקירי המעצר לא איזנו כנדרש את רמת המסוכנות הנודעות מן הנאשמים, ועל כן לא התקבלה המלצתו של שירות המבחן.

           כלפי החלטה זו הוגש הערר שלפני.

5.        להשלמת התמונה, יצוין כי מאור הגיש ערר על החלטת בית משפט קמא, ועררו התקבל באופן חלקי (בש"פ 5397/13 (8.8.2013); השופט א' רובינשטיין). בית משפט זה הדגיש את עברו הנקי של מאור, את הרקע המשפחתי הקשה ממנו הוא בא ואת המלצתו החיובית של שירות המבחן. נוכח הדברים האמורים, הורה בית המשפט לשירות המבחן להגיש תסקיר משלים לאחר שזה יפנה למפקדיו של העורר בצבא. בית המשפט הוסיף כי לאחר קבלת התסקיר המשלים, וככל שההמלצה תהא חיובית, ישקול בית משפט קמא אפשרות של חלופת המעצר בתנאים מחמירים, כמו מעצר בית מוחלט, פיקוח צמוד כל העת, הפקדת ערבויות בסכומים גבוהים, איסור יצירת קשר עם המעורבים האחרים וכד'. השופט רובינשטיין ראה לציין בהחלטתו כי עניינו של העורר חמור יותר מזה של מאור, ודבר זה עולה בבירור מכתב האישום.

טענות הצדדים

6.        לטענת העורר, בית המשפט המחוזי שגה משלא נתן לתסקיר המעצר בעניינו את המשקל הראוי. נטען כי לתסקיר חשיבות קרדינאלית, מאחר והוא מעגן בתוכו את נסיבותיו האישיות של העורר ואת החלופות האפשרויות למעצר. הודגש, כי העורר הוא אדם נורמטיבי, אשר לקח אחריות על מעשיו ושיתף פעולה עם חוקריו, נעדר עבר פלילי ובעל נסיבות חיים קשות. לשיטת העורר, לחלופת המעצר שהוצעה יכולה להיות השפעה חיובית, לסייע בשיקומו, והיא עשויה למנוע את הסיכון שינוצל על-ידי עצורים אחרים, סיכון הגובר נוכח ידיעותיו בנושא הכנת חומרי חבלה. עוד הודגש כי הערבים המפקחים הם בעלי יכולות טובות במיוחד, הן בשל נתוניהם האישיים והן בשל היותם דמויות סמכותיות ואהובות על ידי העורר, מה גם שמקום החלופה ירחיק את העורר מרחק רב מהסביבה בה ביצע את מעשיו. עוד נטען כי בית המשפט התייחס באופן צר ומצמצם לחלופת המעצר בקבעו כי לא ניתן לאיין את המסוכנות, וקביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההחלטה לקבלת תסקיר. לעניין מסוכנותו של העורר, נטען כי בית המשפט לא אפשר הצגה של נתונים מצמצי מסוכנות מתוך חומר החקירה. עצם הסכמת העורר לקיומן של ראיות לכאורה, שניתנה בדיון הראשון, אינה מצביעה על מסוכנות, והיא ניתנה משיקולי חסכון בזמן ויעילות. לטענת העורר, אין חולק כי קיימות ראיות לכאורה לגבי חלק מהאירועים, אך לצד זאת לעורר הגנה מוצקה ויציבה בדמות פיתוי והדחה על-ידי הסוכנים.

           בדיון בפניי, חזר בא-כוחו של העורר על עיקר טענות הערר, והדגיש כי חרף הסכמתו לקיומן של ראיות לכאורה, הרי שהמעשים המיוחסים לעורר בגדרי האישום הראשון בוצעו בין היתר בשל הדחתו ופיתויו על-ידי הסוכנים. אשר למעשים שבוצעו בגדרי האישום השני, נטען כי העורר כלל לא הפעיל את המטען שהוצמד לרכבו של האדם עמו התקוטט מספר ימים קודם-לכן, וכי מעשיו נעשו על-מנת להפחידו בלבד. הסנגור בקש לשכנע, גם בהסתמך על התסקיר, כי מדובר באדם צעיר, שאישיותו אינה מגובשת, בעל קווי אישיות בלתי בשלים ובעל דימוי עצמי ובטחון עצמי נמוכים, אשר נגרר למעשים בין היתר נוכח רצונו להרשים, ומעצרו גרם לו להלם.

7.        מנגד, טענה המשיבה כי יש לדחות את הערר. ראשית נטען, כי טענות העורר לגבי חומר הראיות הן בלתי-מבוססות, וכי מחומר החקירה עולה בבירור כי העורר לא פותה או הודח לביצוע המעשים. עוד נטען, כי המסוכנות הנשקפת מן העורר היא מופלגת, שכן כעולה מכתב האישום ומחומר החקירה, העורר היה מוכן לייצר מטענים שישמשו להרג, לסחור בהם ולעשות בהם שימוש, וברי כי העורר הוא בעל דפוסים עברייניים. לבסוף, נטען כי קיימת הבחנה בין העורר לבין מאור, באשר לעורר מיוחס אישום חמור נוסף, וכן בשל היותו דומיננטי יותר מבין השניים.

דיון והכרעה

8.        לאחר העיון ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. כידוע, הוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) מתוות את מסלול הבחינה בבקשה למעצר עד תום ההליכים על-פי שלוש תחנות: האחת, קיומן של ראיות לכאורה; השניה, קיומה של עילת מעצר; והשלישית, בחינתה של חלופת מעצר (סעיף 21 לחוק המעצרים). בהתאם לכך אבחן את עניינו של העורר.

9.        תחנה ראשונה: ראיות לכאורה - כאמור בתחילת הדברים, נקודת המוצא ששימשה את בית משפט קמא, הייתה כי אין מחלוקת לעניין התשתית הראייתית הלכאורית. זו הייתה אף נקודת המוצא בדיון שנערך בפניי. עם זאת נטען, כי, למצער, באשר לחלק מהמעשים המיוחסים לעורר, קיים הסבר אשר מצביע על מסוכנות מופחתת מזו שייחס לו בית משפט קמא. כך נטען, כי המעשים המיוחסים לעורר בגדרי האישום הראשון נעשו בשל הדחתו ופיתויו על-ידי הסוכנים. הודגש, כי הסוכנים הזמינו את העורר לארוחות על חשבונם ו"דחפו" לו כסף לכיס. עיינתי בחומרי החקירה שנמסרו לי במעמד הדיון, ולא מצאתי כי אלה מבססים את טענותיו של העורר לעניין ההדחה והפיתוי. למעשה, מחומר החקירה עולה כי העורר לא נגרר בעל כורחו להתקשר עם הסוכנים, ובמסגרת המגעים ביניהם אף "הציג את מרכולתו" בפניהם, כלשונו של בא-כוח המשיבה. כך עולה למשל, מהדו"ח שערך הסוכן הסמוי (המזוהה באמצעות המספר 041) לאחר פגישתו עם העורר ביום 9.5.2013: "אמרתי לו [לעורר] שחבר שלי אמר שהוא יכול להשיג מה שהוא רוצה כי יש לו גישה למחסנים אבל צריך לדעת מה ... [העורר] אמר לי שאם חבר שלי יוכל להביא את מה שהוא מבקש זה יהיה להיט למה זה חומר טוב ויהיה אפשר לעשות מטענים קטנים וטובים שיעשו הרבה נזק" (עמ' 1, ש' 10-5). באותו דו"ח אף עולה כי העורר סיפר לסוכן הסמוי אודות המעשים המיוחסים לו בגדרי האישום השני. אף בשיחה שהוקלטה מפגישה בין העורר (מ.א.) לבין הסוכן הסמוי 041 ומפעילו של הסוכן 034 (שהוצג על-ידי הסוכן הסמוי כגיסו), שהתקיימה באותו היום בשעות אחר הצהריים, הציג עצמו העורר כבעל ניסיון בתחום (מ"ט/2, עמ' 12; ההדגשות הוספו, צ.ז.):

מ.א.:         "פלאפון זה האיכות

034:                   הכי טובה